החלטה בתיק ת"א 50142-03-12

טענות הצדדים

1.         מונחת בפני בקשה להורות על חיוב המשיבה בהפקדת ערובה, להבטחת הוצאות המבקש.

            המבקש טוען כי המשיבה הינה חברה בעירבון מוגבל, אשר מקום מושבה בשוויץ. כמו כן, מציין המבקש כי מדובר בתביעה קנטרנית, ובפיו טענות הגנה טובות במיוחד. עוד מפנה המבקש לחזקה הקיימת בעניינה של חברת חוץ או חברה בע"מ, לפיה הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע.

            אשר לסכום הערובה, טוען המבקש כי על פי הפסיקה יש לחייב את המשיבה בהפקדת סכום שלא יפחת מן התעריף המינימאלי המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי), תשל"ז - 1977, כאשר לשיטתו, חוסר תום ליבה של המשיבה במקרה דנן מחייב להורות על הפקדת סכום כפול. 

2.         המשיבה טוענת כי תביעתה מבוססת היטב. עוד טוענת כי המבקש עצמו הודה  בשיחה עם המשיבה, כי מדובר בחברה אשר עמדה בכל תשלומיה, כך שאין כל חשש כי תנסה לחמוק מתשלום סכום כלשהו, אשר יכול ויושת עליה. 

            בנוסף, טוענת ב"כ המשיבה כי החברה המשיבה רשומה בשוויץ, אשר הינה מדינה הנמנית על המדינות החתומות על אמנת האג (פרוצדורה אזרחית), ועל כן, פטורה מהפקדת ערובה בתביעות המוגשות בישראל.

            לשיטתה, הבקשה הוגשה במסגרת התנהלותו הכללית של המבקש, אשר מנסה לדחות את הקץ, ואף סירב לקבל לידיו את כתב התביעה.

3.         בתשובתו עמד המבקש על קיומה של החזקה בדבר הפקדת ערובה, אף ללא קשר להיותה של המשיבה חברה זרה.  מעבר לכך הדגיש כי המשיבה נמנעה מלצרף כל אסמכתא ביחס למצבה הכלכלי הנטען, ועל כן, לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה, ויש לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו.

המצב המשפטי

4.         תקנה 519 לתקסד"א, תשמ"ד - 1984, קובעת:

"(א)  בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן

ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

סעיף  353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, קובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ברע"א 10376/07, הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים (פורסם במאגרים), עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מלצר) על היחס שבין תקנה 519 לבין סעיף 353א הנ"ל.  עיקר תכליתה של תקנה 519 הינה למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את הוצאות הנתבע, בעיקר במקום שבו מדובר בתביעה אשר סיכוייה קלושים. רבות עסקה הפסיקה בסוגיית חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות נתבע, במסגרת תקנה 519, היקף שיקול דעתו של בית המשפט בבקשה מעין זו, והשיקולים המנחים. מחד, עומדת זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה זה מכבר כזכות יסוד חוקתית. מאידך, קיים האינטרס למנוע תביעות סרק, ולהבטיח תשלום הוצאותיו של נתבע, ודאי מקום שנראה כי מדובר בתביעה אשר אינה מבוססת על פניה. תקנה 519 אינה מציינת מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו, והפסיקה השלימה שיקולים אלה.  נקבע, בין היתר, כי ייעשה שימוש בסמכות זו במקרה שבו התובע מתגורר בחו"ל, ואין באפשרותו להצביע על נכסים בבעלותו הנמצאים בארץ, מהם ניתן יהיה להיפרע בעת הצורך, במקרה שבו התובע אינו מציין מען כנדרש, וכן במקרה שבו סיכויי התביעה נמוכים.

אשר לסעיף 353א, נראה כי תכלית חקיקתו נועדה להבהיר שהמצב המשפטי, אשר היה קיים עוד קודם לחקיקתו, במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות, שהושמט בחוק החברות, לא השתנה, לפיו, בכל הנוגע לתביעה המוגשת על ידי חברה, חלים כללים מיוחדים. כך, יוצר סעיף 353א חזקה לפיה, כאשר עסקינן בחברה זרה או בחברה בע"מ, יש מקום לחייב בהפקדת ערובה. חזקה זו ניתנת לסתירה, ככל ותוכיח החברה את הפרטים המנויים בסעיף, ובראש ובראשונה - איתנותה הכלכלית.

בפרשת הנדסה ממוחשבת הנ"ל, ציין בית המשפט העליון כי סעיף 353א הינו חלק מדבר חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לתקנה 519, ולכן בעניינן של חברות, גוברות הוראותיו על הוראות תקנה 519.

סעיף 353א קובע כי בשעה שמדובר בחברה בע"מ, ולבקשת הנתבע, רשאי בית המשפט לחייב חברה תובעת להפקיד ערובה, אלא אם סבר שנסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או כשהחברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.

בפס"ד הנדסה ממוחשבת הנ"ל נקבע, כי בהתאם להוראות סעיף 353א, ישקול בית המשפט בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה התובעת. ככל ויסתבר כי אין ביכולתה של החברה התובעת לעמוד בתשלום הוצאות, אשר יכול ויפסקו כנגדה, גם אז אין מקום לחיוב מיידי של החברה התובעת בהפקדת עירבון, ובית המשפט יפנה לבחון האם "נסיבות העניין" מצדיקות את החיוב בהפקדה. במסגרת השיקולים הללו, של "נסיבות העניין", ישקלו האיזון בין הזכויות החוקתיות, סיכויי הליך, תוך שאין מקום להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע לשאלת סיכויי התביעה, העובדה כי בכל הנוגע לחברה, הכלל הוא שיש מקום לחייבה בהפקדת ערובה, בעוד שהחריג הוא הפטור, וכיוצ"ב. הנטל להראות כי קיימות נסיבות אשר אינן מצדיקות את החיוב בהפקדת ערובה מוטל על התובעת.